הייתכן שבכל אחד מאיתנו שוכן לו ה-ג'וקר'?

מספר מילים: 1100, זמן קריאה משוער: 4 דק'

בסופ"ש האחרון כוכבי השמיים הסתדרו להם והזדמן לי לצפות בסרט: 'ג'וקר'.
סרט נוראי!
סרט נהדר!
סרט מורכב…שבעיקר קשה להתעלם ממנו. ואני חושב שהנהדרות שבו, אם יש מילה כזו, נובעת מיכולתו לגעת בחוויה בסיסית שנמצאת בגרעין החוויה האנושית.
אני לא מדבר על רצח המונים.
אני מדבר על חווית הבדידות.
נכון, לא כולנו בודדים כמו הג'וקר, ובטח ובטח שלא כולנו נהפוך לרוצחים עקב כך. אבל כנראה שכולנו, בשלב מוקדם או מאוחר יותר בחיינו, מתמודדים עם צורה מסוימת של בדידות.
אבל הפעם איני רוצה לדבר על הבדידות הגלויה, על אותם אנשים שהמציאות מראה לנו ולהם עד כמה החברה לא מקבלת אותם לחיקה.
הפעם אני רוצה לדבר על אותם אנשים שמתהלכים בינינו כאחד האדם, אבל אין לנו סיכוי לראות שהם בעצם
מרגישים לבד.
כי הם מעלים תמונות מעוררות קנאה לאינסטגרם. כי לכל אחד מהם יש יותר מ-1000 חברים בפייסבוק. כי הם מאותם אנשים שתורמים לסביבתם ומאד מוערכים בעבודה.
ובכל זאת- מרגישים לבד. אם תרצו, נקרא להם:

'אנשי הבדידות השקופה'

אז איך זה אפשרי 'ללכת עם ולהרגיש בלי?'

באחת הסצינות בסרט יושב הג'וקר מול העובדת הסוציאלית שלו ואומר לה: "את שומעת, אבל את לא מקשיבה! אף אחד באמת לא רואה אותי". ביומן שלו הוא כותב: "הדבר הנורא במחלת נפש הוא שאנשים מצפים שאתנהג כאילו היא לא קיימת".
אני מעז לנחש כי חווית חוסר הנראות היא מאבני הבסיס של 'אנשי הבדידות השקופה'.
לכמה מאיתנו יצא לומר (או לפחות להרגיש) את המשפט: "אתם לא רואים אותי?" זה עשוי להתעורר מול בן/בת הזוג, מול חבר קרוב, מול הבוס, ואפילו סתם מול איש מכירות נלהב מדי שמנסה לדחוף לנו שירות שאין לנו צורך בו.

ועכשיו לשאלה המעניינת- למה זה ככה?

וויניקוט, מגדולי התיאורטיקנים בפסיכולוגיה, טען שלהתפתחות התקינה נדרשת 'אמא טובה דיה'- כזו שסך הפעולות הטובות שלה עולה על סך הטעויות שלה, באופן שמאפשר יצירת סביבה בטוחה ומחזיקה עבור התינוק. אז אולי הכי קל היה לנו לפטור את עצמנו ולהאשים את הורינו. אנחנו היינו תינוקות, מה יכולנו לעשות אחרת? זה הם שלא סיפקו לנו את אותה סביבה בטוחה!
אמנם זו אפשרות, ובמקרה של הג'וקר, לסביבה בה גדל בהחלט הייתה השפעה מכרעת, אבל כאמור, המציאות של רובנו איננה דומה לזו של הג'וקר. אני רוצה להאמין שלרובנו הורים עם כוונות טובות שעשו את המיטב בתנאים שהיו להם.

אז למה בכל זאת?

כהורים, על אף הרצון הטוב שלנו, אנו מגדלים את ילדינו בסביבה מורכבת. סביבה שמורכבת ממצב כלכלי, מהאופי האישי של כל אחד מההורים, וגם, מה לעשות, מהאינטראקציה שכל אחד מההורים יוצר עם ילדו. מכירים את זה שאבא מצטרף למשחק הכדורגל בבית (ומסתיר את שברי האגרטל שנגרמים עקב כך), בעוד אמא מחרימה את הכדור? כלומר כהורים, באופן מכוון, או שלא, אנו מציבים את הילדים שלנו מול הצורך להתאים את עצמם לסביבה בה הם חיים.
והרי בסופו של דבר, האופי שלנו מורכב גם מסך ההתנסויות וחוויות העבר שלנו.

בואו נחשוב על תסריט אחד מיני רבים אפשריים:
ילד שמסיבות כאלו או אחרות, פיתח את ההבנה שעדיף לו להיות רגיש יותר לאחרים מאשר לתחושותיו שלו. הסיבות לכך רבות ומגוונות: לפעמים זה כי הוריו היו דעתנים ונוקשים, לפעמים זה כי הוריו היו חולים ולא מסוגלים היו לספק את צרכיו. לפעמים זה כי הוא קיבל חיזוק על התנהגותו 'הבוגרת' ולפעמים כי קיבל עונש על הבעת צרכיו. כך או כך, אותו ילד למד כי היענות לצרכי האחר משתלמת יותר.
אלא שלצד לקח זה, מתחילה להתפתח גם חרדה. חרדה מהמצב בו ירצה להביע את צרכיו ולא יקבל מענה. חרדה היא רגש לא רצוי, שבאופן טבעי נרצה להימנע ממנו. ואכן, בחיינו אנו עושים כל מיני דברים כדי לא לפגוש, או לפחות לצמצם את החרדה. עבור אותו ילד, צמצום החרדה יהיה לצמצם את המקרים בהם הוא מביע את צרכיו. זה בהחלט עדיף מלבטא צורך ולקבל התעלמות מהסביבה.
אלא שלחרדה, ובעיקר להימנעות ממנה, יש קטע מוזר: מסתבר שהימנעות לא מצמצת חרדה. למעשה קורה ההיפך- היא מרחיבה אותה. מה שכן מצטמצם הוא מרחב החיים שלנו, כיוון שאנו מתחילים לסמן את חיינו ב **גבולות בלתי נראים**, אליהם נגיב ברגישות רבה גם אם לא נהיה לגמרי מודעים שאנו נמנעים או חרדים.
וכך אותו ילד חי את חייו. כל עוד אין צורך לתבוע את זכותו- הוא מסתדר. אבל על הדרך מייצר הימנעויות. למשל, הימנעות מלבקש עזרה ולהתאכזב. אז הוא לומד להסתדר לבד. אבל יש לכך השפעה. אולי על רמת הקרבה שחש לאחרים. יתרה מכך, יש לכך השפעה על רמת החשיבה. לפתע כל בקשה שלאחרים נראית טריוויאלית לחלוטין, עבור אותו ילד, שכבר הפך בינתיים למבוגר צעיר, נראית גדולה ומשמעותית. אז כדרכה של חרדה, מופעל שיקול דעת לפני שאותו אדם בוחר לבקש משהו ממישהו, ובנוסף, כל סירוב, או אפילו היענות *חלקית* מחזק את ההנחה שעדיף לא להישען על האחר- "אם אני שם 100% עבור מי צריך אותי, וכשאני צריך היחס לא זהה- אז מה הטעם?"
בעיה מרכזית נוספת היא שגם ביחסים תקינים לכאורה, מתחת לפני השטח קיים ספק. ספק תמידי ביחס להתגייסות הסביבה בנוגע לצרכים שלו. באופן כזה לא קשה לראות את מעגל הקסמים שמתקיים. וגם אם הוא נוצר במכוון או בטעות בילדות, הוא כבר לא הסיבה לכך שהוא משתמר ומשתחזר! ואם להוסיף חטא על פשע- הוא גם משתמר כי בשל אותם גבולות בלתי נראים, מאותו אדם כבר נמנעת האפשרות להתנסות ולתרגל דרכי תקשורת אחרות.

אז למה ואיך טיפול פסיכולוגי?

בטיפול ניתן לעשות שני דברים. הראשון מבניהם הוא לזהות את הדפוס. אולי תתפלאו לקרוא, אבל חלק ניכר מהאנשים שפועלים כך כלל לא מזהים זאת בעצמם. בטח שלא קושרים דפוס זה לחוויית הבדידות המלווה אותם.
החלק השני, והמאתגר אף יותר, הוא להתחיל לשנות דפוס זה. פעמים רבות עצם זיהוי הדפוס איננו מספיק כדי ליצור שינוי. כי כל שינוי הוא מפחיד. ומי השפוי בדעתו שבכוונה 'ישחק באש'? וזה שהמטפל אומר לו שהאש פחות שורפת מכפי שנראה- זה לא תמיד עוזר.
וכאן נכנס המרחב הטיפולי. בעיני טיפול הוא מרחב ביניים שביכולתו להוות גשר להתמודדות שונה בחיים בהמשך. הקשר הטיפולי הוא הבסיס לעבודה. את הדפוסים שאנו מזהים שמתנהלים בחיים 'שם בחוץ', נרצה לזהות, ואז לעבוד עמם ביחסי המטפל-מטופל. לעיתים הם יעלו באופן טבעי, לעיתים ההימנעות תתרחש גם בחדר, ואז תפקיד המטפל יהיה לייצר את המגע. מגע אנושי שעלול להיות כואב בתחילה, אך בעל פוטנציאל להפוך לנעים. מגע שביכולתו לפרוץ את אותם גבולות בלתי נראים שהמטופל שם על עצמו, שלא בכוונה.

איך עושים זאת?

זה כבר לפעם אחרת, אבל אציין עקרון אחד בסיסי. למי מכם שהיה בטיפול, אולי שמעתם את המטפל מזמין אתכם להתייחס לכל (!) היבט שעולה בקשר ביניכם. נשמע כמו בקשה מוזרה- "מה אנחנו- בני זוג??" אולי אפילו התלוננתם על כך שאין לו חוש הומור, וכל אמירה שלכם נבחנת תחת זכוכית מגדלת. כי זו עבודתו של המטפל- להשתמש בסיטואציה הייחודית הזו, שאין כמותה בשום אינטראקציה אחרת בחייכם, ולייצר ממנה חומר משמעותי לעבודה, שבתקווה- תוכל לסייע לכם לייצר שינוי גם בחיים 'שם בחוץ'. אי אפשר להבטיח שהאינטראקציה הזו תהיה חפה מטעויות. מטפלים טועים. אני טועה. כל שנותר לקוות הוא שנצליח ליצור סביבה 'בטוחה דיה'- שבה סך החוויות הטובות יהיה גדול מסך הטעויות. כי אם להאמין לוויניקוט- זה כל מה שאנו צריכים….