להתחבא מהנמצא ולמצוא את הנחבא- הלוואי שתבינו כבר גם מבלי שאצטרך להאכיל אתכם בכפית!

מספר מילים: 1100, זמן קריאה משוער: 4 דק'

"אבא! בוא נשחק מחבואים!" אמר לי בני בן ה-4.
"יאללה! אני מת על מחבואים!"
 "אני מתחבא ראשון"  הוא אמר, ונעלם לאחד החדרים. דקה של חיפוש (מדומה יש לומר) ואז אני חושף את מקום מסתורו מאחורי הספה: "לא אבא! אתה לא אמור למצוא אותי!"
"סליחה, סליחה, עניתי. בוא ננסה שוב. רוץ תתחבא"
הוא נעלם. הפעם גוטה למד את הלקח. אז גוטה מחכה. ומחכה. ומחכה….עד שבני יוצא ממחבואו זועם:
"לא אבא! למה לא מצאת אותי?!"
אחרי כמה ניסיונות נוספים שנחלו גם הם כישלון נחרץ התחלתי לתהות: איך לעזאזל אפשר לדעת מתי בדיוק עליי לגלות אותו?? בתסכולי הרגשתי שאני ניצב מול דרישה לא הגיונית ולא אפשרית! בני כבר מזמן שכח מהתקרית והמשיך בחייו המרגשים, אבל אני נותרתי מהורהר. מצאתי עצמי חושב על כל משחקי המחבואים (המטאפוריים) שאני משחק עם הסביבה שלי. שחלק ממטופליי משחקים איתי….

למה אני מתכוון?

גם אם אינני מודע לה, ישנה נקודה חמקמקה בה לבני ברור היה מאליו שאני אמור לדעת מתי למצוא אותו. שאם אקדים ואמצא לפני- אכעיס אותו. אבל אם אמצא מאוחר מדי- 'אנטוש' אותו.
כאנשים מבוגרים, אנו מרשים לעצמנו לייחס אירוע שכזה לנקודת מבט חיננית ותמימה המאפיינת ילדים בני 4. אנו חושבים שכבוגרים, רכשנו את היכולת להסתכל בראייה בוגרת ורציונלית יותר.

האמנם? 😊

הייתכן שזו הנחה שגויה? הייתכן שבמצבים מסוימים הילד שבנו משתלט על המבוגר שאנחנו? ובניגוד לכל הגיון, מציב דרישה מדויקת ובלתי מתפשרת מהאחר?
כמה מאתנו מצאו עצמם אומרים (או סופגים) את המשפט הבא: "בא לי שתבינ/י אותי גם בלי שאצטרך להאכיל אותך בכפית!"

הייתכן שיש באמירה זו גם מן הדרישה הבלתי אפשרית, הדומה לזו שנתבעה ממני במשחק המחבואים? וויניקוט, מגדולי התיאורטיקנים בעולם הפסיכולוגיה, העניק לנו את אחד מהמשפטים הקסומים שיצא לי לקרוא:

“It is a joy to be hidden, and a disaster not to be found.”

"זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא"

באחד ממאמריו הוא דן באופן בו אנו מתקשרים, ולא פחות חשוב מכך- לא מתקשרים עם הסביבה. לטענתו, בכל אחד מאתנו יש גם חלק 'שתובע את הזכות לא לתקשר'. החידוש בתפיסתו הוא שבניגוד לפרשנויות של תיאורטיקנים אחרים, וויניקוט סבור שזכות זו היא לחלוטין אמצעי תקשורת.

נשמע קצת מבלבל. אולי אפילו פרדוקסלי. כלומר תחליטו-
או שרוצים לתקשר, ואז צריך לדבר (!) או שלא רוצים לתקשר- ואז ניתן לשתוק.
אבל בעצם, גם משחק המחבואים עם בני היה כזה- מבלבל. בני לא יכול גם להישאר חבוי וגם להימצא באותו הזמן…

כדי לנסות להסביר את הבלבול צריך לתת מעט רקע תיאורטי: וויניקוט הוא זה שתבע את המושג 'אמא טובה דיה'. להורים שביניכם, זה מושג ששווה להכיר, כי הוא 'משחרר' אותנו מהניסיון (הבלתי אפשרי) להיות מושלמים כל הזמן, והאשמה המתלווה לכך. על רגל אחת, כוונתו היא שכהורים סך החוויות הטובות צריכות לעלות על סך החוויות הרעות. כדי לעשות זאת, עלינו לספק לילדים שלנו סביבה שמצד אחד מגוננת עליהם מפני סכנות העולם, ומצד שני- אינה חודרת ומפריעה להוויה הפרטית שלהם.

לצורך ההמחשה תחשבו על משחקי המחשב של היום, בהם אתה מוצנח לזירת משחק לא מוכרת, עולם וירטואלי חדש. משחק 'טוב דיו' הוא כזה שיוצריו בנו אותו כך שהכלים הפוטנציאלים להצלחה והתקדמות בשלבים הם ברי השגה מחד, אך נדרש מאמץ כדי להשיגם. כלומר, המשחק מאפשר לך לגלות את מה שיוצרי המשחק הניחו מבעוד מועד, והתחושה היא שכשחקנים, אלו אנו שיוצרים את סביבתנו. ההנאה המרבית מתרחשת כאשר  המשחק איננו קשה מדי ( ואז לא צריכים 'לרמות' כדי להתקדם, או לפרוש ממנו), ואיננו קל מדי (ואז אנו מרגישים כאילו דוחפים לנו את האוכל בכפית..).

אז לפי וויניקוט, ובדומה למשחק הטוב דיו, בהתפתחות בריאה הסביבה מאפשרת לתינוק לחוות את עצמו ככל-יכול, כאחד שיוצר כל פעם מחדש את הסביבה שלו- אפילו את הוריו או האוכל שלו. מן סוג של: " עכשיו אני רעב? אני אברא לי את האוכל שלי! מהם כוחות העל שלי…ממ….בכי! אז אבכה לי קצת ומיד לאחר מכן השד של אמא יופיע לפני"

וויניקוט כותב: "בבריאות, התינוק יוצר את מה שלמעשה כבר מצוי ממילא בסביבתו וממתין להימצא. אך בבריאות, האובייקט נוצר, לא נמצא"…"

ההורים שביניכם יודעים כי מצב אידאלי זה לא יכול להמשך לאורך זמן. מתישהו, כהורים, נתחיל לפספס. לפספוס, ולתסכול הנובע ממנו, יש ערך חשוב מאד. הוא מלמד את התינוק על קיומו של עולם 'לא אני'. האמת היא שהתסכול עושה דבר נוסף: הוא דורש מאתנו 'לצאת מהסרט בו אנו חיים', ולהתייחס למציאות כפי שהיא. להחזיק את המתח בין מה שאנו רוצים לבין מה שיש, ובמידה מסוימת- לזייף. ההבנה הזו היא כואבת. וויניקוט חושב שבאדם הבריא יש חלק שאיננו מוכן להתפשר. לדעתו, תקשורת שמקורה בריצוי/זיוף איננה מרגישה ממשית. ולפעמים אנו זקוקים ל- 'אי תקשורת' כדי להתחבר לחלקים האמתיים והממשיים שלנו.

כשאתם רבים עם בן/בת הזוג שלכם ומשתתקים, מדוע אתם עושים זאת?
אני בטוח שלפעמים אתם שותקים לא כדי לנתק מגע, אלא כדי להתחבר לחלק האמתי שבכם, כדי לצאת מהריצוי/הזיוף שההתאמה לעולם דורשת, ולומר לצד השני, גם אם בדרך לא מתקשרת במיוחד (כי היא לא מילולית):
" אני רוצה את התקשורת אתך, אבל אני גם חייב לשמור על העצמי האמתי שלי".

ובשימוש הדימוי ממשחק המחבואים:
"בשתיקתי אני רוצה להסתתר לרגע, לא רוצה להמשיך לרצות ולהתפשר. רוצה להתחבר לחלק האמתי והממשי שבי.
אבל!
 אם תפרשו זאת כניתוק מגע ותעזבו אותי- זה יהיה אסון! זה יהיה אסון כי זה אומר שלא תצליחו למצוא את החלק האמתי שבשתיקתי אני כ"כ שומר עליו!"

למה, מתי ואיך טיפול פסיכולוגי?

יש פעמים בהם על אף הרצון הטוב, הסביבה לא הייתה טובה דיה. מה שנקרא: היו יותר מדי פספוסים, שיצרו יותר מדי כאב. אנשים מפתחים כל מיני דרכים להתמודד ולהימנע מכאב. כי אף אחד מאתנו לא רוצה לחיות בסביבה שבה אף פעם לא מבינים אותנו. גם לא בסביבה שדורשת מאתנו להתאים עצמנו אליה כל הזמן.
טיפול ברוח גישתו של וויניקוט, בין השאר, מנסה לייצר סביבה טובה דיה שתאפשר תיקון. סביבה כזו דורשת שלב ביניים, אותו לא הזכרתי עד כה: שלב שבו אנו יכולים ***לדחות (שלא לומר- לשנוא)*** את האחר, כחלק מתהליך היצירה שלו. דחיית האחר, בין אם בשתיקה, או באמירה כגון: "בא לי שתבין אותי מבלי שאצטרך לומר לך מפורשות", היא בעלת פוטנציאל מסוכן- היא יכולה להרוס אותנו. וגם את האחר.  אבל אם המערכת לא נהרסת, יש לה סיכוי להתחזק. ואולי סביבה טובה דיה, כזו שטיפול מנסה לייצר, היא כזו שבה אנו בכלל ***יכולים*** להרשות לעצמנו לומר כזה משפט! יכולים להתלונן, לכעוס, אפילו לשנוא לרגע. אבל זה כי אנחנו יודעים שהכעס שלנו לא יהרוס את הצד השני, או אותנו.

כמו בזוגיות, טיפול פסיכולוגי מתחיל פעמים רבות בתקופה שנקראת 'ירח הדבש'. התחושה היא נהדרת, הן למטפל והן למטופל. אלא שאז מתחילה המציאות להיכנס לחדר. האידיליה מתחילה להיהרס. המטופל מתחיל לתבוע את זכותו. גם זו שכוללת 'לא לתקשר'. לא פעם, כמטפל, אני מוצא את עצמי במן מצבים בלתי אפשריים שכאלו. תוהה אם זה הזמן לאפשר למטופל להתחבא, או שאולי עכשיו אני צריך למצוא אותו. האם לנוכח שתיקתו להמשיך להתעניין ולשאול (ולהסתכן בחדירה והפרעה להתחברות שלו לעצמו?), או שאולי לתת לו את המרחב (ולהסתכן שבכך שיחווה אותי כלא מעורב, לא מתעניין, לא אקטיבי מספיק, 'נוטש')? זה מבלבל, אבל אולי זה חלק מהותי בתהליך הריפוי…

ואני תוהה, אם אותו משפט מתריס שאנו מטיחים בפני היקרים לנו "הלוואי שתראה/י אותי בלי שאצטרך לדחוף לך את המילים לפה!" מסמל לא רק את מה שחסר במערכת היחסים, אלא גם את מה ***שמאפשר*** אותה.. כל עוד כמובן-

בסוף מוצאים אחד את השני.

ועכשיו תחליטו אתם מה לעשות בפעם הבאה שילדיכם מבקש לשחק אתכם מחבואים…(ואנא מכם, כתבו לי את התשובה, אני עוד מחפש אותה)