על הורות ומשמעות בצל הקורונה

לפני יומיים, כשהודיעו על האפשרות שמסגרות החינוך יחזרו לתפקוד רק ב-1 לספטמבר, אני ואשתי פתחנו בדיון רציני ונוקב בנושא: אילו מן הסבים/סבתות נאלץ להקריב בקרוב מאד. אם על כל ‘מם’ בנושא שרץ בפייסבוק שלי הייתי מקבל מטוש, היינו פותרים את בעיית בדיקות איתור הקורונה בארץ.

אבל מתחת להומור קיימות תחושות נוספות, נעימות ומקובלות פחות. ביניהן-
אשמה

אשמה על זה שכ”כ קשה לנו להיות עם הקרובים אלינו. שיותר קל לנו שהמטפלות/גננות/מורות מגדלות אותם. הרי זה הילדים שלנו…
חלקנו מנסים להעביר את הזמן משנת הלילה לשנת הצהריים, תולים תקוות ומפנטזים על רגע לבד, גונבים עוד כמה דק’ בישיבה בשירותים, בורחים לשטיפת כלים במטבח. הכל כדי להיות קצת פחות.
אשמה- על תחושה נוראית שהזמן עם הילדים ‘מבוזבז’, על כך שיכולנו להספיק כ”כ הרבה לו לא נאלצנו להיות איתם 24/7.

ואני תוהה- למה זה ככה? ומה אפשר לעשות עם זה?

בימים טרופים אלו אני חוזר ונזכר בפירמידת הצרכים של מאסלו. מאסלו סבר שכדי שנוכל לעסוק בהיבטים של הגשמה עצמית, מימוש עצמי ויצירת משמעות לחיינו, עלינו לספק קודם לכן צרכים בסיסיים יותר. בבסיס הפירמידה הצרכים הפיזיולוגים שלנו (שינה, מזון, מים, חמצן). לאחר מכן עולים צורכי הביטחון בקיום הפיזי ( בריאות, תעסוקה, קורת גג). משאלו הושגו נוכל להתפנות לשלב הבא- חיפוש אחר שייכות, זהות ואהבה. לאחר מכן יגיע שלב הכבוד והערכה, ובסוף בסוף, שם בקצה-

המשמעות.

תחשבו על החיים שלנו היום, בחברה המערבית. ילדים בני 30 בבית הוריהם, נעים בין עבודות (ואם יש להם חום גבוה, שיילכו לבידוד!), מחפשים את המקום בו יוכלו למצוא משמעות. לא רק להביא כסף הביתה. לאהוב את מה שעובדים בו, ולעבוד במה שאוהבים. המימוש העצמי הפך לגביע הקדוש, פסגת שאיפותינו.

ואז הגיעה הקורונה.
והסגר.
ובסיס פירמידת הצרכים מתחיל לרעוד. אי אפשר לצאת לעבודה, אי אפשר לצאת לספורט או לפעילויות שממלאות אותנו במשמעות.
ואני תוהה, כיצד הלך הרוח הזה לפיו התרגלנו לחשוב ולפעול, מתנהג כאשר בלי הכנה החיים שלנו עפים בפליק-לק לאחור?  כאשר היחס עבודה-ילדים ממש מתהפך לו?

אולי כמו במודל 5 השלבים של האבל, בשלב הראשון אנו במן הכחשה. מנסים להמשיך בשגרת חיינו, להתעלם מהשינוי הדרסטי. אבל הכחשה זה מנגנון הגנה גרוע. הוא מייצר לנו המון חריקות בחיים. ובשגרת הבית החדשה זה מורגש היטב. אנחנו לא נהנים עם הילדים, נעדרים בנוכחותנו. והילדים? הם בתגובה עושים בלאגן. בלאגן שממלא את היעדרותנו בנוכחותם שלהם.
אז בהמשך נצטרך לעבור את יתר השלבים במודל- יגיע הכעס, הנסיון להתמקח, הדיכאון, ולאחר מכן- השלמה.

ואולי, ההשלמה מהותה ההבנה כי ראש הפירמידה צריך להשתנות. לא למחוק את השאיפה אחר משמעות ומימוש עצמי, אלא להתאים את הערוץ בו נוכל להשיגם. לשחרר את הרצון להמשיך בשגרת היום ולהבין שכרגע הילדים והמשפחה הם הדבר! הזמן עם המשפחה הוא לא משהו שצריך לנהל. הוא הדבר להיות נוכח בו. הצלחה לא תימדד בהשלמת הפרוייקט שנקטע באמצע ואתם מתאמצים להשלימו באמצעות עבודה מהבית. הצלחה תהיה לייצר רגעים מהנים ומשמעותיים עם הילדים.

יוצא לי לחשוב הרבה על התקופה של פעם. שעקרת בית הייתה משרה נפוצה. לא מילת גנאי. עבודה מלאת משמעות עבור העוסקת בה. בימים אלו כולנו עקרי ועקרות בית. נשכיל לעשות אם נוכל לאמץ הלך רוח זה, ולפחות לתקופה הקרובה- לחשב מסלול לחדש. הילדים שלכם ירוויחו מכך, בני הזוג שלכם ירוויחו מכך, ולא פחות חשוב- גם אתם…

מצטער שאני צריך לעצור, אבל אני צריך למהר להציל את ילד חתול שעומד ליפול מקומה שלישית מהמפקדה של כח פיג’יי!

נתראה במחשבה הבאה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *