- 052-8082559
- amirwei@gmail.com
- הדייגים, יבנה
- בפייסבוק
בפוסט הקודם כתבתי על 'כלים' בטיפול פסיכולוגי, בו קיוויתי להעביר את הנקודה שכלים הם דבר חשוב, אך יעילותם תלויה מאד באיש המקצוע העובד עמם. במוקד הכתוב היום עומדת לבחינה השאלה הבאה:
כיצד הכלים משתלבים במערך החשיבה הכולל של המטפל אודות המטופל ואודות התהליך הטיפולי כולו?
עומר (סיפור מומצא) פתח את הפגישה ושאל לשלומי. שאלה כנה, אמתית כזו. חשבתי על זה שאם זה היה דני ששואל אותי- הייתי עונה לו ומפתח 'סמול טוק' קצר. ואם זו הייתה מיכל- הייתי עונה לה שאני מתעניין בה גם כאשר היא לא 'מחזירה לי טובה' בדמות עניין בי. עם עומר זה עניין אחר. אז עניתי לו שאני חושב שזו דרכו העדינה אך המתוחכמת לבדוק שאני מספיק כשיר וערני לפגישה עמו.
למה לענות כך ולא אחרת?
מה מנחה אותנו, אנשי המקצוע, בבחירת המילים שלנו, ובבחירת הכלים בהם אנו משתמשים?
כדי לפלס את דרכינו בין האירועים הרבים המתרחשים בתהליך טיפולי, על המטפל להחזיק במפת דרכים מסוימת שתדריך ותכוון אותו. במרבית המקרים אין לנו את הפריבילגיה לקיים טיפול הנמשך שנים, ובו ניתן קצת 'ללכת לאיבוד' הזו, שכן הסטטיסטיקה מראה שרוב הטיפולים נעים בין 20-25 מפגשים בלבד, בין אם הם יוגדרו מראש כקצרי מועד/ ממוקדים, ובין אם לאו.
אז מהי אותה מפת דרכים טיפולית?
שמות המרכיבים של אותה מפה משתנים מתיאוריה לתיאוריה, אבל אולי בכלליות אפשר לומר שאבני היסוד דומות למדי:
1. היסטוריה אישית– מהי? כיצד השפיעה על עברו של האדם? כיצד משפיעה על חייו הנוכחיים?
2. סימפטומים נוכחיים- מדוע פנה האדם לטיפול? כיצד ההיסטוריה האישית מהווה ביטוי לקשיים הנוכחיים?
3. דפוסי התמודדות/ מנגנוני הגנה– מה למד האדם על עצמו, על אחרים ועל העולם סביבו שגורם לו להגיב כפי שמגיב?
4. כאן ועכשיו- מרכיב חשוב ביותר שאומר: כיצד כל האינפורמציה הזו שאספנו באה לידי ביטוי בדינמיקה הספציפית שנוצרת בין המטפל והמטופל?
החיבור של כל המרכיבים האלו יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את התנהגות האדם, את המשמעות שהוא מייחס למחשבות ולרגשות שהוא חווה. הן מחוץ לחדר הטיפולים, והן בתוכו. ההבנה הזו יכולה לעזור לנו, המטפלים, לחשוב אילו התערבויות וכלים יוכלו לסייע לקידום המטרות הטיפוליות. האתגר הטיפולי המשמעותי של המטפל, בעיני, הוא להביא הבנה זו לידי ביטוי בשיח ובחוויה הנוצרת עם המטופל. שהרי עם הבנות תיאורטיות לא הולכים למכולת…
זוכרים את עומר?
הנה ניסיון לבנות את מפת הדרכים לעבודה עמו:
1. היסטוריה אישית- הוא מספר על ילדות טובה למשפחה אוהבת. הוריו, דמויות דומיננטיות למדי, מלאות רגש, אבל גם קצת 'חמומות מוח'. כשהן כעסו- הן כעסו! בניגוד לאחיו, עומר הוא מהילדים הרגישים. עליו לא כעסו הרבה, כי הוא ידע לזהות מוקשים פונטציאליים ולא להכנס אליהם. (רמז לדפוסי ההתמודדות שסיגל לעצמו עקב הבנתו את העולם כפי שהבין). אגב, לא רק עם הוריו: בכל אינטראקציה נראה שיש לו מן רדאר כזה שמזהה את מצבו של האחר ומאפשר לו להקדים תרופה למכה. בגלל זה הוא גם היה אהוב ומוערך ע"י סביבתו.
2. סימפטומים- עומר הגיע לטיפול מכל מיני סיבות שייתכן וכל אחת בפני עצמה הייתה נסבלת, אך שילובן יחד כבר הציק לו. בין הסימפטומים שתיאר היה קושי ביצירת קשר אינטימי, קושי לחוות רגשות כלפי האחר בעוצמה, ולאחרונה אף מספר התקפי חרדה.
3. דינמיקה בקשר בינינו- עומר הוא אדם נחמד מאד. המשפט הראשון שאמר לי כשהתקשר אליי לראשונה הוא: "אני מקווה שאני לא מפריע…". בפגישה הראשונה, בשעת ערב, הוא דפק בדלת בעדינות, כי אולי מי מבני הבית ישנים. והמשפט הראשון שאמר היה שהוא לא מבין איך אני יכול לעבוד בשעות מאוחרות כאלו של היום.
השילוב של כל המידע הזה מאפשר לנו להתחיל להעלות השערות לגבי הסיפור של עומר. שאולי עומר הוא בחור מקסים ונוח לבריות, שסגנונו הרגיש, בשילוב סביבתו הדומיננטית, לימדו אותו שכדי לתפוס מקום בעולם, מוטב לו להציג את הצדדים הנעימים שלו. שאם יש סיכוי לפגיעה או קונפליקט, טוב לו להיות ערני לסביבתו ולזהות פוטנציאל להסתבכות מבעוד מועד. שביטוי של כעס ותסכול איננו לגיטימי. במצבים אלו, עדיף להתרחק. להתרחק פיזית, להתרחק רגשית. אבל אז קשה לייצר אינטימיות. וקשר. ולחוות רגשות בעוצמה. כי זה עלול להיות מפחיד.
אז כשעומר שאל אותי לשלומי, הוא 'בדק את המים'- כשואל אותי, ואת עצמו: 'האם זו סביבה בטוחה עבורי'? והנה, מסתבר שלא תמיד: באחת הפגישות הטלפון רטט בכיסי. חשבתי שרק אני מרגיש זאת, אבל עומר איבד את קו המחשבה. הוא לא אמר לי דבר, אבל השתהה לרגע. ואז מיד ניסה לחזור לנושא עליו דיבר. הניואנס הקטן הזה היה יכול לחמוק בקלות מהתייחסות טיפולית. אבל כשיש מפת דרכים, גם פאשלה כזו מצידי יכולה להוות חומר לעבודה. הזדמנות לתת מקום לרגש, או לכל הפחות- להצביע על ההימנעות שלו מלהביע את תחושותיו כלפי המקרה. לאפשר לו לכעוס עליי קצת. לדרוש ממני יותר. כל דבר- על עוד זה לא לטאטא את הרגש מתחת לשטיח. ולהתרחק. כי בטיפול, זה המקום, וזה הזמן, שבו ההבנה יכולה להפוך לחוויה. וחוויה- לצעד נוסף לעבר השינוי המיוחל.
(הטקסט מבטא את גישתי ועמדתי הטיפולית האישית בלבד. קיימות גישות שונות, רבות ומגוונות, המבטאות את העושר הרב שקיים בעולם הפסיכולוגיה)
תגובה אחת
לדעתי זו גישה נכונה והיא מיטיבה גם בעולם הפסיכותרפי.
המטופל צריך להרגיש בנוח בטיפול גם בהתנגדות וגם באי הסכמה לדברי המטפל.
רק כך נוכל להגיע לעומק הרבדים טיפוליים ולתוצאות מיטיבות למטופל