הכוכב הבא- להרים את המסך לחרדה

זה החל בפוסט אישי ומרגש של אסי עזר לפני מספר שבועות. והמשיך בדיאלוג שהוא קיים השבוע עם יובל בידר פרץ, שהגיעה לאודישן בתכנית הכוכב הבא.
חרדה
אחת מהטוענות לכתר ההפרעה הנפשית השכיחה ביותר בימינו אנו. כנראה שלא במקרה היא זוכה לרייטינג גבוה, הן בקרב הסלבס, והן בקרב קהל הצופים בבית. חרדה פנים רבות לה, וגם סוגים ושמות: חרדה כללית, חרדה חברתית, חרדת פרידה, חרדה ממקומות פתוחים (אגורפוביה), חרדה ממקומות סגורים (קלאסטרופוביה), הפרעת פאניקה (התקפי חרדה), חרדה לבריאות הגוף (היפוכונדריה) ועוד ועוד (ועוד…).
העניין הוא, שבניגוד להריון (או שיש בייבי בבטן או שאין), חרדה נמצאת על רצף, ובמובן זה כולנו סובלים ממנה. לפעמים היא כמעט ולא מורגשת, אבל לפעמים היא תוקפת אותנו חזק.
אם לכולנו יש אותה, כנראה שיש לה תפקיד בחיי הנפש שלנו. אז הנה תיאור שנועד לעזור לנו להבין את תפקידה, את הרציונל שמאחוריה, וגם כיוון כללי על השאלות: איך? מתי? ואם בכלל יש צורך לטפל בה?

מה תפקידה של החרדה?

ניתן לחשוב על חרדה, ורגשות המעוררים מצוקה הקשורים בה, כנמצאים במוקד הקשיים של כל אדם. לרוב אנשים פונים לטיפול כי הם חוששים מדבר מה, בעולם או בחוויה שלהם, שלאנשים אחרים נראה אולי רגיל לחלוטין. כמו כל יצור חי אחר, גם אנחנו מנסים להתגונן מפני כאב, או במקרה זה, מהגורם המעורר בנו חרדה. בכל אחד מאתנו קיימת חרדה מסוימת. כאשר אנו מצליחים לשלוט בה, לא נסתובב חרדים כל היום. יחד עם זאת, ***אנו מסמנים את חיינו בגבולות בלתי נראים***, אליהם נגיב ברגישות רבה, גם אם איננו מודעים לחרדה או להימנעות ממנה. למשל, אותו אדם שמפחד מגבהים, ברור שיימנע ככל האפשר ממצבים אלו, וכל עוד אין לו צורך לפגוש את החרדה, הוא כלל לא ירגיש שהיא שם, מגבילה בצורה זו או אחרת את מרחב התנועה שלו. אבל, עלייה קטנה ביותר בתחושת חוסר הנוחות לרוב מספיקה כדי לעורר הימנעויות קלות. ועלייה גדולה יותר עלולה לעורר הימנעויות משמעותיות יותר.
כלומר, בדרכה שלה החרדה יוצרת עיוותים בהתפתחות ו/או בתפקוד העכשווי, באמצעות מאמציו של האדם להימנע ממנה. במצב זה כישורי חיים שבמצב רגיל דורשים תרגול חוזר ונשנה, ניזוקים משום שהאדם המונע ע"י החרדה התרגל להימנע מהתנסויות אלו. לעיתים הדבר מתרחש גם  **ברמת החשיבה**- ההימנעות ממחשבות מעוררות חרדה, גם היא יוצרת מצב של חוסר יכולת של האדם לחשוב עד הסוף, דבר שפותח פתח להגעה למסקנות חלקיות או שגויות. השילוב של הדברים עלול להוביל לכך שהערכתו של האדם את תשוקותיו, שאיפותיו, דאגותיו וחווייתו הסובייקטיבית נפגעת.

בחלק מהגישות הפסיכולוגיות, בעיות המטופל מובנות כנובעות באופן בסיסי מכך שלמד בשלבי התפתחות מוקדמים בחייו לפחד מרגשותיו, מחשבותיו ונטיותיו. כמובן שלא כל חרדה היא בלתי מציאותית לחלוטין. הורים יכולים להיות לא סובלניים כלפי התפתחויות ונטיות של ילדיהם. הסיבות לחוסר סובלנות זה יכולות לנוע מבעיות רגשיות קשות של ההורים, דרך רגישויות ספציפיות שלהם, ועד לעובדה הפשוטה שגידול ילד היא התנסות תובענית ומלחיצה. כך או כך, כל ילד צריך, במידה כזו או אחרת, להתאים את עצמו לסביבה בה הוא גדל. משמעות הדבר היא שכל אחד מאיתנו יטיל על עצמו הגבלות וכיסויי עיניים, הקשורים פחות למה שהעולם דורש מאיתנו, ויותר לאופן המעוות שבו למדנו לראות את העולם. במהלך ההתפתחות, עיוותים אלו הם שעלולים להניב את התופעות שהן הזרעים לחרדה העתידית. המאמצים להתגונן מפני החרדה, הן בהתפתחות המוקדמת, והן בחיינו הבוגרים, מתאפיינים לא בבחירות מודעות להימנע ממצבים מסוימים, אלא בבריחה מכל סיטואציה שיכולה להיות קשורה לרגשות והחוויות המכאיבות. 

אז מתי כדאי לפנות לטיפול?

זו שאלה שהתשובה עליה לא חד משמעית, אך צריך לומר שבעתות לחץ החרדה, ובעיקר ההימנעות ממנה, נוטה להיות כמו סם ממכר- המינונים הנדרשים הולכים וגדלים. אם התלות הופכת גדולה מדי, והגבולות הנראים (והבלתי נראים) הופכים מגבילים מדי, שווה לשקול פנייה לטיפול.

כיצד מטפלים?

טיפול תרופתי– אני פוגש לא מעט התנגדויות כשאני מעלה אפשרות זו ("לא מכניס כימיקלים לגוף", "לא רוצה לפתח תלות לכל החיים", "שמעתי שתופעות הלוואי נוראיות", "אני נגד כדורים, גם אקמול כמעט ולא לוקח"). אבל חשוב לומר, במצבים מסוימים טיפול תרופתי פשוט עוזר. במיוחד כאשר הוא משולב בטיפול שיחתי.

טיפול שיחתי– גם כאן הגישות הן רבות ומגוונות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא מהאפשרויות הראשונות שיש לשקול, על רקע היותו מבוסס מחקרית אודות יעילותו. אך מה שעובד במחקר לא בהכרח עובד עבור האדם הספציפי, ולכן גם גישות אחרות, כמו הגישה הפסיכודינמית, יכולות בהחלט לסייע.

לסיום,

תפקידה של החרדה, כתפקידם של גדרות וגבולות, הוא לעשות את המיטב כדי לשמור עלינו. כולנו 'סובלים' מצורה כזו או אחרת שלה, אבל עבור אלו שפוגשים בה יותר מדי אני אומר- זה שניתן לחיות איתה כך, לא אומר שצריך…
אני מצרף שיר מקסים מקסים שנתקלתי בו ברשת, שיר שמצליח לתאר בצורה כ"כ נוגעת איך זה מרגיש להיות בהתקף חרדה (קרדיט ל: @ברק פלדמן-שירים):

אִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי בְּהֶתְקֵף חֲרָדָה
זֶה לֹא יַעֲזֹר אִם תַּגִּיד לִי שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְהֵרָגַע
רַק חַיֵּךְ אֵלַי בְּשֶׁקֶט, שִׂים יָדְךָ עַל יָדִי
סַנְכְרֶן אֶת הַנְּשִׁימוֹת שֶׁלְּךָ עִם הַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי
וְכָל הַזְּמַן תַּגִּיד לִי
מָה שֶׁאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִזְכֹּר
שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר
שֶׁעוֹד מְעַט זֶה יַעֲבֹר

אִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי נִלְחֶמֶת וְזֶה נִהְיֶה יוֹתֵר קָשֶׁה
תַּזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי לֹא צְרִיכָה לְנַסּוֹת לִשְׁלֹט בְּזֶה
רַק לָתֵת לְזֶה לְהִכָּנֵס וְלַעֲבֹר דַּרְכִּי
תַּצִּיעַ לִי דְּבָרִים שֶׁיַּסִּיחוּ אֶת דַּעְתִּי
וְכָל הַזְּמַן תַּגִּיד לִי
מָה שֶׁאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִזְכֹּר
שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר
שֶׁעוֹד מְעַט זֶה יַעֲבֹר

וְאַל תִּבָּהֵל
אַל תַּחְשֹׁב
שֶׁאִם זֶה לֹא עוֹבֵר אוּלַי
אַתָּה לֹא עוֹשֶׂה מַשֶּׁהוּ טוֹב
וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִמֶּנִּי
כִּי זֶה הֲכִי מַפְחִיד אוֹתִי
אֲנִי גַּם כָּכָה מַרְגִּישָׁה נוֹרָא
עִם כָּל מָה שֶׁאֲנִי

דַּבֵּר אֵלַי בְּרֹגַע
חַיֵּךְ אֵלִי בְּרֹךְ
חַבֵּק אוֹתִי חִבּוּק
הֲכִי קָטָן, הֲכִי אָרֹךְ
וְכָל הַזְּמַן תַּגִּיד לִי
מָה שֶׁאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִזְכֹּר
שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר
שֶׁעוֹד מְעַט זֶה יַעֲבֹר