אני יודע שכל הורה אומר זאת על ילדיו, אבל אצלנו זה באמת (!) נכון- הכלבה שלנו היא משהו מיוחד. אין גוש גדול, שעיר, אוהב ומלקק ממנה. אגב, בסוף כולם נשברים ונשבים בקסמה. גם מצדדי החתולים. אבל זו גם הבעיה-
כל. שבת. אותו. סיפור.
שבת בצהריים זה הזמן היחיד בו היא כבר יודעת שאני 'נשבר' לנוכח מבטה המבקש- ומזמין אותה להתכרבלות במיטתנו. אבל במהרה האירוע הופך לסצנת ריקוד מסורבלת, בה כל אחד מהצדדים דורך על בהונות האחר, ומסיים חבול וכאוב. לפחות אני:
לא משנה כמה אני מנסה לסובב ולסדר אותה בתנוחה סבירה, לכלבה הזו זה לא מספיק. היא דוחפת, היא נדחפת, היא מנסה לגנוב כל ליטוף אפשרי, מחפשת את התנוחה המעורסלת, כתינוקת שמוחזקת ע"י אמה.
אגב, כבר ציינתי שהכלבה שלנו שוקלת מעל 40 ק"ג? 40 ק"ג של מתיקות ו…חוסר מודעות משווע לגודלה!
אז כמובן שזה לא מצליח, וברוב הפעמים הניסיון ההדדי של מי מאתנו לאהוב ולהיות נאהב מסתיים בנביחה (שלי הפעם): "טוב די! רדי למטה!"
אז השבת הזו תהיתי כמה מהאינטראקציה הזו מייצגת, ולו בחלקה, יחסים בין אנשים. ליתר דיוק- את חוסר ההתאמה המאפיין לעיתים יחסים בינאישיים.
– האם אתם מאלו שסובלים מ- 'מתיקות יתר' עד כי ניסיונות ההתקרבות שלכם נדחים/ מכבים את ההתלהבות הראשונית אצל הצד השני?
– ואולי דווקא מתלוננים עליכם שאתם 'קמצנים' בהבעות חיבה? אדישים?קרים? סנובים?
– האם אתם נקשרים מהר לאחר? אולי דווקא בכלל לא?
– האם אתם נותנים הכל ואז מתאכזבים שהאחר לא מחזיר באופן שווה? אולי דווקא תמיד מרגישים שאתם יכולים לתת יותר אבל משהו לא ברור עוצר מבעדכם?
כל התיאורים הללו מזמינים אותנו למרחבי חשיבה במושגים של 'תיאורית התקשרות', אשר מזוהה מיד עם שמו של ג'ון בולבי, פסיכיאטר ואנליטיקאי ידוע. בולבי טען שמרגע לידתנו יש בנו כוח חזק שמכוון ליצירת קשר רגשי עם הדמות המטפלת בנו- דמות ההתקשרות. אמנם כל אחד יוצר עם הוריו קשר באופן שונה וייחודי, ובכל זאת, בולבי סבר כי ישנם מספר סגנונות בסיסיים של התקשרות, שאמנם נוצרים בילדות, אך ממשיכים להשפיע ולקבוע במידה רבה את האופן בו ננהל מערכות יחסים בעתיד.
כמטפלים, אנו לומדים לפתח רגישות גבוהה לאופן בו המטופל יוצר עמנו קשר. אין לי כוונה להלחיץ אתכם, אבל בחינה זו מתחילה כבר בשיחת הטלפון הראשונה. כאשר אדם מתקשר לברר אודות טיפול, ובשיחה מרבה לשאול, לבדוק, לברר, נראה מהוסס- הוא, מבלי משים, עשוי לרמז על האופן אותו הוא חווה, ובו מתנהל, בעולם. אגב, כך גם להיפך- כלומר גם אדם שמיד מתמסר ולא שואל שאלות כלל, מעלה תהיות לא פחות משמעותיות. אין כאן חלילה כוונה לגלות שיפוטיות כלפי התנהלות כזו או אחרת, אלא דווקא אולי הדגמה שמטרתה לחדד את תפקידו של המטפל, שלמעשה מתחיל כבר עם המענה לשיחת הטלפון הראשונה.
טיפול פסיכולוגי הוא קשר ששונה מכל קשר אחר שקיים בחיינו. הייחודיות שבו היא, בין השאר, היכולת להאיר, להתבונן ולבדוק כל חלק וחלק שבו. במיוחד את הקשר המתקיים בין המטפל והמטופל
למה קשר זה דורש בחינה- תשאלו?
כי לפחות בתפיסה הפסיכודינמית, קיימת הנחה שכל מה שאנו אומרים או עושים מבטא אותנו ולא מישהו אחר. אמנם, לעולם איננו יכולים להניח בוודאות מה אומרות המילים וההתנהגויות שלנו, אך העובדה שיש להן משמעות ושהן מבטאות אותנו, בכל ייחודיותנו, היא מנקודת המוצא של טיפול פסיכולוגי. האופנים בהם אנו מתקשרים עם המטפל, ונקשרים אל המטפל, קשורים לאופנים בהם אנו מתקשרים ונקשרים לאחרים בסביבתנו. ואולי קצת כמו הכלבה הנהדרת וכבדת המשקל שלי, לא תמיד אנו מודעים לכל החלקים המתקיימים בנו כשאנו עושים זאת.
בספר 'פסיכותרפיה בחיי היום יום' מתואר כיצד המטופלת, ברגע של תחושת אסירות תודה למטפל שלה, קנתה לו מתנה: שני ספלי קפה אדמדמים. המטפל הודה לה, ושאל אותה אם תרצה "לתת עליהם את הדעת?". בכל מפגש שלאחר מכן, לא זזו שני הספלים האלו משולחנו של המטפל, עד שאמרה לו המטופלת בייאוש הומוריסטי: "הספלים האלו לא הולכים לשום מקום עד שהם לא יעברו אנליזה יסודית, הלא כן?" ספלים אלו ילוו את המשך הטיפול, וגם את המשך הספר, ואם תרצו לגלות מה עלה בגורלם, אתם מוזמנים לקרוא את הספר. אבל הנקודה שברצוני להעביר היא שמחווה בינאישית זו, מקסימה ונדיבה ככל שתהיה, משקפת משהו מאופן התקשורת של אותה מטופלת, וכחלק מכך, קשורה גם לסיבה בגינה פנתה לטיפול.
כשחבר קונה לי מתנה אני עשוי להיות אסיר תודה. כשמטופל קונה לי מתנה אני בוודאי עשוי להיות אסיר תודה +עוד משהו. והמשהו הזה הוא ההזדמנות וההזמנה לבחון מה הפעולה הזו שהתרחשה בינינו טומנת בחובה.
מה שבטוח הוא שהכלבה שלנו לא טומנת בחובה שום דבר. הכל אצלה גלוי ופתוח. וזו גם הסיבה שאי אפשר שלא להיכנע למבטה….כל צהרי שבת מחדש 😊
(בתמונה: נשבע לכם שלא העלינו בדעתנו שהיצורה הקטנה והחמודה הזו תשקיע כריות של ספות כמה שנים מאוחר יותר)