‘טיפול פסיכולוגי- מה הקטע שלו?’ על המשגה טיפולית

לצבי יש בעיה. צבי עושה כמיטב יכולתו לפתור אותה בעצמו. אבל הוא לא מצליח. הוא לא יודע למה הוא לא מצליח. ברור שמוטיבציה יש לו, כי מי רוצה לחיות עם בעיה שמפריעה לאיכות חייו. ועדיין- הוא לא מצליח. אז צבי מרים את הטלפון ומבקש להגיע לטיפול פסיכולוגי.

המטפל פוגש את צבי לראשונה. הוא שומע מצבי על הבעיה. זו בעיה שהוא מכיר היטב. שהרי צבי הוא לא הראשון שפונה בגללה לטיפול. אבל את צבי- הוא לא מכיר כלל. הוא עוד לא יודע איך הבעיה הזו באה לידי ביטוי בחייו? כיצד היא משתלבת במהלך חייו? וחשוב מכל- כיצד עוזרים לצבי?

כדי לענות על כל אלו, צריך להתחיל להכיר את צבי, ואת הבעיה שלו. אז בתחילת טיפול המטפל שואל לא מעט שאלות. בתהליך הזה נאסף מידע, והוא נאסף בכל מיני צורות- מה המטופל אומר? מה הוא **לא** אומר? איך הוא יוצר קשר עם המטפל? מה הוא מעורר במטפל? ועוד ועוד..

בזמן הזה, מאחורי הקלעים, ראשו של המטפל עובד. למעשה, על המטפל להחזיק לא מעט חלקים בראש, שסופם יהיה להתחבר כפאזל.
לפאזל הזה תהיה משמעות גדולה מאד לטיפול. ניתן לחשוב עליו כסיפור. סיפור חייו של המטופל. סיפור שמנסה להסביר לא רק מהי הבעיה של צבי, אלא גם מדוע היא נוצרה? מה המשמעות שלה בחייו? וכיצד ניתן לתת לה משמעות אחרת, פחות מאיימת, ויותר משתלבת במארג חייו?
לחלקכם אולי זכורה הסצנה הזו בה המורה כותבת מילה על הלוח ומבקשת מהתלמידים להעלות את כל האסוציאציות הקשורות אליה. מצב דומה מתרחש בראשו של המטפל:

חלק חשוב בבניית הפאזל הוא נושא האבחנה. כאשר צבי מתאר שכחלק מהבעיה הוא חסר תאבון בתקופה האחרונה, המטפל מתחיל לחשוב- מהן האבחנות הקשורות לסימפטום זה? דיכאון? הפרעת אכילה? בעיה רפואית לא מאובחנת? חרדה? כאשר נאספים מספיק סימפטומים ניתן להתחיל לשער בנוגע לאבחנה הקיימת.
אלא שאז צריך להתחיל לעבוד על חלק נוסף בפאזל- מה הידע המחקרי הקיים אודות הבעיה הזו? מהם הטיפולים המומלצים? מה הכתיבה התאורטית הנפוצה בתחום?

אבל אז- מתעוררת בעיה נוספת. גם אם התרשמנו, למשל, שבדיכאון עסקינן, לא כל הדיכאונות זהים, ובטח שלא כולם נוצרים מסיבה זהה. ייתכן שצבי בדיכאון כי הוא לא קודם בעבודתו והדבר פגע אנושות בערך העצמי ותחושת המסוגלות שלו, שתמיד הייתה מוטלת בספק מבחינתו. אבל גם ייתכן שצבי בדיכאון כי הוא לא קודם בעבודתו, למרות שהובטח לו, והדבר ריסק את האמון המועט גם ככה שהיה לו באנשים. כלומר, מעבר להגדרת הבעיה וההיבטים המחקריים והתאורטיים הקשורים אליה, צריך להתחיל להבין כיצד כל אלו מתחברים לסיפור האישי של צבי.

וכאן נכנס לתמונה הכלי הזה שנקרא- ‘המשגה טיפולית’

אז מהי המשגה טיפולית?

מדובר בכלי, או יותר נכון לומר תהליך, שמטרתו לחבר בין תיאוריה ופרקטיקה. מטפלים משתמשים בידע תאורטי ופרקטי שמנחה את החשיבה שלהם על בעיות ועל קשיים שאנשים מביאים לטיפול. המשגה טיפולית היא כמו בניית מדריך שעוזר לנו להבין תופעה קלינית כלשהי, לחבר אותה לידע הקיים (תאורטי, מחקרי) ולבנות הסבר כלשהו.
איך הכל מתחבר?
איך ההיסטוריה האישית של המטופל קשורה לסימפטומים שעמם הוא מגיע?
איך זה משפיע על ההתנהגות של המטופל? על רגשותיו? על מחשבותיו?
מהם דפוסי ההתמודדות שלו מול הבעיה הזו?
איך כל זה בא לידי ביטוי בחדר הטיפולים, ומשפיע על הקשר הטיפולי?
ההבנה שתיווצר תסייע לנו לגבש תוכנית פעולה מתאימה.

אבל…מה הבעיה?
בעולם מושלם, החיבור הזה בין תיאוריה לפרקטיקה הוא קל וברור. אלא שאנו לא חיים בעולם מושלם. והמפגש בין מטפל ומטופל הופך את העניין למורכב יותר:

מצד המטופל, סיפורי החיים של אנשים, והבעיות הנובעות מהן כמעט תמיד אינם פשוטים ובהירים להבנה. המידע שנאסף בתחילת טיפול הוא תמיד מורכב, ולא תמיד ברור. מדוע? כי לאנשים יש סיבות שונות שגורמות להם לפנות לעזרה. כי אנשים מאד שונים אחד מהשני ביכולת שלהם לתאר את הבעיות שלהם, את ההיסטוריה האישית שלהם, את היחסים שלהם במשפחה, עם חברים. אנשים שונים מאד ביכולת שלהם ליצור קשר עם המטפל, שונים מאד במידת היכולת שלהם להתבונן על עצמם, ביכולתם להביע רגשות.
וזה רק מצד המטופל. מה עם המטפל? שהרי כשם שאנשים ובעיותיהם כ”כ ייחודיים, כך גם מטפלים שונים: בתיאוריה המועדפת עליהם לעבודה, בסוג ההכשרה שעברו, ברמת הניסיון. מטפלים שונים גם באופן  בו הם מבינים, מתקשרים ומתחברים למטופלים שלהם. מטפלים מביאים לטיפול הן את הידע והניסיון המקצועי שלהם, והן את עצמם כבני אדם.
תהליך בניית ההמשגה מושפע מכל אלו, ואכן, זה הופך את עבודת החיבור הזה בין תיאוריה לפרקטיקה להרבה יותר מורכבת משנשמע.

מדוע הכלי הזה חשוב לנו- המטפלים?

חלקכם ודאי קרא או התעמק בספרי פסיכולוגיה מסוג ‘עזרה עצמית’. היתרון בספרים אלו הוא שהם מנגישים את המידע לקהל הרחב, מסבירים את התאוריה ואת הגישה הטיפולית שנגזרת ממנה, וכל אחד יכול ליישם זאת על עצמו. העניין הוא שתיאוריה היא מקור טוב להסבר כללי של הבעיה.
המשגה טיפולית, לעומת זאת, לוקחת את התאוריה ומחברת אותה ספציפית לאדם ולסיפור חייו האישי. היא נעזרת בתיאוריה כדי לייצר הסברים ממוקדים יותר, השערות ממוקדות יותר ובהתאם- התערבויות מדויקות יותר.

לסיום,
יש שאומרים שטיפול במהותו הוא תהליך של בניית סיפור. הסיפור האישי שלנו. ואולי טיפול טוב אין משמעותו בניית סיפור אגדות עם סוף טוב ועתיד מאושר ומעושר. אולי, טיפול טוב הוא כזה שעוזר לנו להבין את נרטיב חיינו בצורה טובה יותר, על כל המורכבויות והקשיים המלווים אותנו.  לא תמיד אנו מבינים מספיק את סיפור חיינו, והמטפל, באמצעות כלי בסיסי זה, יכול להתחיל להראות לנו את הדרך.
אם הגעתם עד כאן אתם ודאי מבינים שמכאן הדרך עוד ארוכה. למעשה, ההמשגה הטיפולית היא רק בבחינת יצירת מפת הדרכים לעבודה הטיפולית. ומפה צריך לשנס מותניים ולצאת לדרך. אבל כפי שאמר החתול מאליס בארץ הפלאות: אם לא תדעו לאן אתם רוצים להגיע, איך תדעו שהגעתם לשם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *