על “כלים” בטיפול פסיכולוגי

לפני מספר שנים החלטתי לשדרג את ארגז הכלים שלי. שמתי פעמיי לחנות הטמבור הקרובה, קניתי מכל הבא ליד- מברגים, ברגים, מסמרים, דיבלים ועוד. ליום ההולדת ביקשתי מהוריי מברגה *מקצועית* כזו שתעמוד בתיקוני הבית שכבר שנים אני מפנטז שאעשה בעצמי, לכשאהיה ‘גדול’. כמובן שגם קניתי ארגז כלים גדול ורציני כזה, שיכיל ויאגד את כל הטוב הזה. בתום מסע הרכישות הזה עמדתי בגאווה מול ארגז כלים מלא בפוטנציאל שמחכה להתממש. הרגשתי שאני בפתחו של שלב נוסף במסע ההתבגרות שלי, בסופו אעלה מדרגה נוספת בדרכי להפוך מ-‘ילד’ ל-‘גבר גבר’. ציפיתי לרגע הזה שיבוא ואוכל להשתמש בו. והנה, הרגע הזה לא איחר לבוא- יום אחד אשתי ביקשה שאסדר את המוט של וילון האמבט, זה שבכל תנועה קטנה היה נופל עלינו.
‘אל דאגה מאמי, עליי!’
..
….

שעתיים של בהייה בארגז, בקיר האמבטיה, שוב בארגז, ובמוט- שבינתיים הפך גדול ומאיים. טלפון לחבר שכן מבין איך קודחים בקרמיקה, קפיצה לטמבוריה, חוזר עם ראש מקדח חדש לארגז הכלים ומתחיל לעבוד. אחרי 2 דק’ אני עם קרמיקה שבורה ביד אחת, וטלפון שמחייג לאיש מקצוע ביד השנייה.
אני עוד לא מודה בכך בפומבי, אבל רק בינינו, הגנים של סבא שלי הנגר קפצו מעל הדור שלי (מעניין שגן ההתקרחות לא קפץ…)

אז איך זה קשור לטיפול פסיכולוגי?

הדור של היום הוא לא זה של פעם. טרם הפנייה לטיפול פסיכולוגי הוא בודק: אודות הבעיה שלו, אודות סוגי הטיפול הקיימים, אודות המטפל הפוטנציאלי שבידיו הולך לשים את עולמו הרגשי והכלכלי. כל המידע במרחק קליק אחד קטן. ובנוסף, זה כבר ידוע לכל, אנו דור ‘אינסטנט’. ואם חשבתם שהאינסטנט פוסח על עולם הפסיכולוגיה- טעיתם ובגדול!
רוצה לומר- הבקשה לטיפול שייתן כלים להתמודדות צריכה להיבחן בקונטקסט ובסביבה בה אנו חיים. ככזו- היא מובנת! היא מתבקשת! היא אפילו לגיטימית!
אלא שכמו סיפור ארגז הכלים שלי- היא לא תמיד הבקשה הרלוונטית…..
כי יותר מהכלי הנחוץ, עולות שאלות אחרות, חשובות, שלא לומר קריטיות:

– איך בוחרים את הכלי המתאים לבעיה המתאימה?
בשביל לבחור את הכלי המתאים, צריך היכרות עם סוגי הבעיות ועם הדרכים המתאימות לאבחן אותן.
– מיהו איש המקצוע המפעיל את הכלי?
כמה ניסיון יש לו? כמה הדרכה הוא קיבל? עד כמה פיקחו וליוו אותו בתהליכי ההכשרה שלו? האם סימנו לו היכן טעה? הסבירו לו כיצד מתקנים טעויות שנעשות בדרך? וכיצד לעזאזל מבחינים בכלל בטעויות שנעשות בדרך? שהרי בניגוד לקרמיקה בחדר האמבטיה שלי, שימוש לא נכון בכלי טיפולי איננו תמיד סודק את הנפש בקול נפץ רם ודרמטי.

באופן פרדוקסלי, בתחילת דרכי המקצועית ‘זרקתי’ על המטופלים שלי את כל הכלים שהכרתי. והאמת? למדתי לא מעט. הייתי יושב שעות על גבי שעות בכל יום, קורא ספרות מקצועית, מחקרים ומאמרים חדשניים, משנן שמות של מושגים ומשתמש בהם בפגישות עצמן. אגב, הסיבה שלמדתי הרבה כלים נבעה מסיבה אחת מרכזית- חרדה טהורה. חרדה שללא כלי ברור, כזה עם שם יפה ומקצועי, כלי שיהיה מובן לי ומובן למטופל, לא יהיה לי מה לתת לו. לטיפול לא יהיה ערך. לי לא יהיה ערך. אבל אם לומר את האמת, כמות הכלים המשוגעת ששלפתי מהמותן לא הפכה את עבודתי לטובה יותר.

נגיד שמתקשר אדם ומדווח על חרדה. תלונה נפוצה ומוכרת. תקלידו בגוגל ‘טיפול בחרדה’, ישר יקפוץ לכם ‘טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT)’. אחלה שיטת טיפול. נפוצה מאד, נחקרת מאד, יעילה. מלאה בכלים: ‘זיהוי מחשבות אוטומטיות’, ‘עבודה על התנהגויות בטחון’, ‘הפחתת עוררות באמצעות חשיפה הדרגתית’, ‘טעויות חשיבה’, ‘תרגול נשימות’, ‘תרגילי הרפייה’, והרשימה עוד ארוכה…

מה הבעיה? שזה לא עובד עבור כל חרדה, ועבור כל אדם. השאלה היא- למה?

1. כי חרדה זו מילה כללית מאד-
האם זו חרדה שהופיעה לאחרונה (מצבית)? האם החרדה מלווה את האדם כל חייו (תכונתית)? האם החרדה בעלת גוונים ‘פסיכוטיים’? האם החרדה היא אכן הסימפטום המרכזי? או שאולי האדם מדווח על חרדה, אבל היא משנית למשהו אחר? (למשל, חרדה מאכילה יכולה להיות תגובה למאכל שעשה לנו רע, ויכולה להיות סימפטום של הפרעת אכילה, ויכולה להיות חרדה מכך שהאוכל רעיל כי מישהו הרעיל לנו אותו- פראנויה). כל תשובה לשאלה שכזו עשויה לקחת אותנו להתוויה טיפולית שכל אחת שונה לחלוטין מהאחרת.

2. כי תלוי מי המטופל-
מהם הכוחות והמשאבים שלו? מה רמת התפקוד שלו? כמה לחצים נוספים יש בחייו? מה מידת המוטיבציה שלו לטיפול? מה רמת התובנה שלו? ועוד ועוד…

השימוש בכלים, מבלי להדרש למתן תשומת לב לשאלות אלו, ואחרות רבות, יכול להפוך כלי יעיל מאד לחסר אפקטיביות.

ואם אתם לא מאמינים לי- תשאלו את ארגז הכלים הנוצץ שיש לי בבוידעם….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *